פסק-דין בתיק ת"צ 1745-04-11

1.        לפניי בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית, בהתאם לסעיפים 18 - 19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות).

2.        המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, תאגיד חוץ בנקאי למתן שירותי אשראי. ביסוד הבקשה טענת המבקש כי המשיבה גובה מלקוחותיה שיעור עלות ממשית של אשראי הגבוה משיעור העלות הממשית של האשראי הנקוב בהסכמי ההלוואה, וזאת בשל שינוי חד צדדי בגובה העמלות החודשיות הנגבות מהלקוחות, בגין שירותי האשראי.

שינוי זה, כך טוען המבקש, נעשה בניגוד להסכמי ההלוואה הנחתמים בין המשיבה ובין לקוחותיה, ובניגוד לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993.

עוד נטען בבקשה כי גודל הגופן בהסכמי ההלוואה הינו מילימטר אחד בלבד, וזאת בניגוד לתקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה-1995. 

3.        המשיבה לא הגישה תגובה, אך במסגרת הבקשה לאישור הסכם הפשרה הסבירה, כי היא כופרת בטענות שהועלו כלפיה בבקשת האישור.

4.        עם הגשת הבקשה לאישור הסכם הפשרה הוריתי לפרסם הודעה בדבר הגשת הבקשה בעיתונות ולשלוח העתק ממנה ליועץ המשפטי לממשלה, למנהל בתי המשפט ולממונה על הגנת הצרכן. במסגרת ההודעה שפורסמה כאמור, פורטו עיקרי ההסכם והוגדרה הקבוצה. כמו כן צוין, בין היתר, כי תוך 45 ימים רשאים חברי הקבוצה להגיש התנגדות להסכם, או לבקש רשות לצאת מן הקבוצה. הליכים אלו ננקטו בהתאם לנדרש בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות.

 5.       לאחר ביצוע הפרסומים לא הוגשו התנגדויות כלשהן מצד חברי הקבוצה. אף לא אחד מבין חברי הקבוצה ביקש שלא להימנות עליה לעניין הסכם הפשרה.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע, באמצעות באת כוחו, כי אינו מבקש להביע התנגדות לאישור הסכם הפשרה והוא מותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

עם זאת, בקש היועץ המשפטי לממשלה להסב את תשומת לב בית המשפט לשני עניינים, שיפורטו בהמשך.

6.        על פי סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות, " בית המשפט לא יאשר הסכם פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסכם ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסכם הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית - גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסכם פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין". סעיף 19(ג) לחוק תובענות ייצוגיות מוסיף וקובע, כי החלטת בית המשפט אם לאשר הסכם פשרה אם לאו תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את הגדרת הקבוצה שעליה חל הסכם הפשרה, את עילות התובענה, את השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעדים הנתבעים ואת עיקרי הסכם הפשרה. בהחלטתו יתייחס בית המשפט, בין היתר, לפער בין הסעד המוצע בהסכם הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, להתנגדויות שהוגשו וההכרעה בהן, לשלב שבו נמצא ההליך, לחוות דעת הבודק, לסיכונים ולסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסכם הפשרה, ולעילות ולסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסכם הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסכם. להלן אבחן את הסכם הפשרה המוצע על פי אמות מידה אלה.

7.        עילות התביעה, שעליהן התבססה בקשת האישור, הן הפרת הסכמי ההלוואה שכרתה המשיבה עם לקוחותיה, הפרת החובה החקוקה בסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993, הפרת סעיפים 2 ו3 לתקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה-1995, פעולות בניגוד להוראות חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, עשיית עושר שלא במשפט, וכן פגיעה באוטונומיה.

8.        חברי הקבוצה הם "כלל הלקוחות אשר נטלו הלוואה מהמשיבה, מקום בו במהלך תקופת הלוואה בחרה המשיבה להעלות את תעריפיהם של תשלומים שונים, לרבות תשלומים בגין דמי גביה חודשיים".

9.        המבקש עתר לפצות את חברי הקבוצה בסך כולל של 8,087,800 ש"ח  המשקפים, לטענתו, את הסכום שנגבה ביתר מכ-35,000 לווים במהלך 7 השנים טרם הגשת התביעה (5,880,000 ש"ח) וכן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בסכום מצרפי לאותה כמות לווים (50 ש"ח לאדם, וסך כולל של 1,750,000 ש"ח לקבוצת הלווים) בצירוף ריבית והצמדה. 

כמו כן, עתר המבקש לפסק דין הצהרתי שלפיו הסכמי ההלוואה של המשיבה אינם מנוסחים בהתאם להוראות הדין, וכן למתן צו עשה אשר יורה על בטלות סעיף 11 להסכמים המאפשר למשיבה לעדכן, מעת לעת, את העמלות בגין שירותי האשראי. בנוסף עתר המבקש למתן צו עשה  אשר יורה למשיבה לתקן את הסכמי ההלוואה  בהתאם, ובהתאם לתקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד), ולשולחם לכלל לקוחותיה.

10.      השאלות המהותיות שבעובדה ומשפט, המשותפות, לכאורה, לכלל יחידיה של  הקבוצה, הן אלו: האם הפרה המשיבה את הסכמי ההלוואה עם הלווים, האם עומדים ההסכמים בדרישות הצורניות בתקנות הגנת הצרכן, וכן האם הפרה המשיבה את חובותיה בדין המסדיר מתן הלוואות חוץ בנקאיות, באופן המצדיק מתן סעד כספי להשבת הסכומים שנגבו ביתר ולפיצוי חברי הקבוצה, כמו גם מתן סעד הצהרתי ומתן סעד של צווי עשה להסרת המחדלים.

11.      על-פי הסכם הפשרה, חישבה המשיבה את סכום הגבייה ביתר בגין העבר בסך כולל של 1,180,000 ש"ח נכון ליום 30.11.11. המשיבה התחייבה להעניק ללקוחותיה פיצוי  בשיעור של 70% מהסכום שנגבה ביתר  עד אותו מועד (826,000 ש"ח). לסכום זה יתווסף 70% מסכום הכסף הכולל שנגבה מהתובעים המיוצגים בגין העלאת העמלה החודשית במהלך חיי ההלוואה החל מיום 1.12.11 ועד ליום מתן הפיצוי.

מנגנון הפיצוי נקבע בסעיף 8.2 להסכם הפשרה, ובו הבחנה בין "לקוח קיים"- לווה שההלוואה שנטל מהמשיבה טרם נפרעה במלואה נכון למועד מתן הפיצוי- אשר יהיה זכאי לזיכוי חד פעמי בחשבון ההלוואה, בגובה 70% מהתשלום העודף שנגבה ממנו (סעיף 8.2.1 להסכם הפשרה); ובין "לקוח עבר"- לווה שההלוואה שנטל מהמשיבה  נפרעה במלואה נכון למועד מתן הפיצוי- אשר לא יהיה זכאי לזיכוי, אלא אם כן יפנה למשיבה תוך 45 יום ממועד האישור בדרישה פרטנית (סעיף 8.2.3), וזאת בשל הקושי הרב באיתור לקוחות העבר. יתרת הפיצוי מתוך 70% מהתשלומים העודפים שנגבו מלקוחות העבר אשר לא ידרשו על ידם, תועבר גם היא ללקוחות הקיימים על ידי חלוקתה באופן שווה ביניהם (סעיף 8.2.2).

המנגנון להסרת המחדלים נקבע בסעיף 8.3 להסכם הפשרה, שבו התחייבה המשיבה לצמצם את תחולתו של סעיף 11 להסכמי ההלוואה באופן שלא יאפשר לה לעדכן מעת לעת במהלך חיי ההלוואה את העמלות החודשיות הנגבות מהלווים  (סעיף 8.3.1).

בישיבת יום 11.9.12 מסר בא כוח המשיבה את נוסח הסעיף המתוקן: "שיעורי או סכומי דמי הגביה החודשיים (או עמלה אחרת שתבוא במקומה) יפורטו במסגרת הסכם הלוואה, ויובואו לידי ביטוי במסגרת שיעור העלות הממשית של האשראי. כמו כן דמי הגביה החודשיים לא יעודכנו במהלך תקופת הסכם הלוואה" (עמ' 1 לפרוט').